Into the center - technical dive

לאחר ההבנה שלטמפל אני לא נכנס כועס.. ואולי יותר נכון לומר, אני נכנס רק כשאני מאוזן - הבדל קטן שגיליתי והבנתי בשלב מתקדם יותר.

אני מתמלא בתחושות חדשות.

קודם כל אני מבין שאני מבלה הרבה במצבי תודעה; כועס, עצבני, מקנא, מלא זעם אפילו ובגדול מרגיש קורבן.

אני לומד להבין שאיזון רגשי ונפשי זה לא הצד החזק שלי.

אני לומד לקבל את העובדה שרוב הזמן שבו אני ער אני ממש לא מאוזן. ומכאן יוצא - שאני לא יכול ללכת לטמפל רוב הזמן.

מתחיל שיעור בסבלנות.

מתחיל מסע מורכב שלא יכולתי כנראה אפילו לחשוב עליו מרוב שהייתי עסוק בקורבנות שלי. ועכשיו כשאני פוגש ועובד עם ישות כל כך מיוחדת, שמכירה אותי לפני שאני עוד מכיר את עצמי,

אני מקבל את זה בדרך היחידה שאני יודע להבין דרכה באותה תקופה, כאב פיזי.

שמתי לב שבכל פעם שנכנסתי לא מאוזן לטמפל, גם אחרי שהבנתי שאני לא יכול, כמובן שאני גם אבחן את זה וגם ככל הנראה אני אשכח מזה בכל פעם שאני לא מאוזן ואכנס בלי לשים לב אפילו, אני אקבל איזה פצצה בדרך כזאת או אחרת שתזכיר לי.

ומהדרך שבה אני נע בעולם באותה תקופה זה לא קשה להיפגע פיזית.

מכור לאדרנלין, מחפש הרפתקאות, לא יודע רגע שקט בלי שתתעורר בי איזו מחשבה מעוררת הרפתקה רוויה בסכנות.

המסע הזה שבו אני משחק עם הטמפל משחקי איזון נמשך שנה שלמה.

שנה של בניה, בניה של איזון פנימי ומסע ההעברה של המסע הזה אל הסנטר.

כמובן.

עכשיו קל לי להגיד כמובן, אז זה לא היה מובן והייתי צריך לעבור דרך כל הלא מובן כדי שיהיה מובן.

אפשר להעביר ידע רק אחרי שהבנתי, והדרך להבין היא דרך התנסות, אז סה"כ בדיעבד אני יכול להגיד שזה הגיוני לעבור דרך מכלול ההתנסויות שעברתי כדי להקים את המרכז שבעזרתו אחרים יעברו את המעגלים והתבניות ואת חוויית החופש שנמצאת ביציאה מהם.

אם אני אנסה לפשט ממש אז אפשר לומר שלבנות את הסנטר של הטמפל זה "בסה"כ לצייר בחומר" את המסע שאני עובר, בדרך לסנטר הפנימי.

כשכולם עזבו את הגבעה ונגמרה העונה, נשארתי לבד עם הטמפל, הפועלים והקבלן מגיעים כשיש עם מה לעבוד או כשהמזג אוויר מאפשר, בכל זאת עונה רטובה.

יכול להיות שבוע רצוף של גשם לא פוסק וכל עוד אין גג אז לעבוד פחות מתאפשר.

כל העבודה נעשית ב35 מעלות חום בממוצע ו90 אחוז לחות עם גשמים לסירוגין.

הכל מורכב ולא רגיל, המון ימים ללא חשמל אפילו.

כמה זה מובן מאליו במדינה מפותחת שיש חשמל זמין וכמה זה הופך ללא מובן מאליו כשמגיעים לבנות במקום שבו חשמל זמין זה זכות גדולה והמון תקווה שישאר ושהמזג אוויר לא יפרק את העמוד חשמל הבא בדרך אליך מאיזה עיר רחוקה.

רק אגיד שהסיכוי שזה לא יקרה הוא כמעט אפסי, כל יום בגדול יש איזה הפסקה, ואם סידרו את זה אז כנראה שיום אחרי הרוח תעיף איזה ענף על איזה קוף שיתלוש את הקבל או משהו בסגנון.

לפעמים המזג אוויר גם לא מאפשר להגיע לתקלה ולטפל בה כי יש סגר או שטות אחרת, לפעמים עץ עצום נופל על כבלים באיזה שביל נידח שצריך עכשיו טרקטורים שיכולים להגיע אליו כדי בכלל להתחיל לטפל בבעיה והמזג אויר ותנאי השטח לא מאפשרים להגיע לזה ואז כמובן עוברים להם בקלות שלושה ימים בלי חשמל.

אז הכל על גנרטורים ודלקים רוב הזמן.

אם יש גנרטור.

ואם יש דלק.

אני מדבר על חשמל, אבל חשמל הוא רק מכשול אחד בבניה במעמקי השטח שעוד לא הגיע אליו אפילו כביש.

היו מקרים הזויים יותר, למשל, נגמרו לקבלן השייבות.

שייבות, הדיסקית ששמים כאשר מכניסים בורג כדי ששטח הפנים של האחיזה של הבורג יהיה יותר גדול בכמה מילימטרים.

כל זה קורה בזמן שכל העולם בסגרים של קוביד, כל המשלוחים למדינות מתעכבים, מחירי מכולות עלו פי שלוש, וגם ככה פנמה אחרונה ברשימת המשלוחים - פתאום אין שייבות. אין שייבות לא רק בחנות הקרובה, או בעיר הקרובה, או בעיר הבירה. אין שייבות במדינה.

אין להשיג, רק להזמין.

ממתינים..

חודש, אולי חודשיים.. אין לדעת.

חוסר ודאות מגוחך לחלוטין.

ובכל זאת, הוא כאן ועכשיו וזה הזמן להמתין.

השייבות היו חיוניות כדי לבנות את הקירות שכבר הגיעו, אחד החומרים שמחפה את כל המבנה מצריך שייבות כדי לחבר אותו כמו שצריך אחרת זה עלול להתנתק עם הזמן.

כל דבר הכי קטן מצריך חודשי המתנה.

בהשוואה להקמה של מבנה בישראל או מדינה יחסית מפותחת, לא שישראל זה כזה עילוי, אבל הכל יחסי..

פתאום הכל דורש המון זמן.

המון המון זמן.

עוד דוגמא נפלאה:

רצפת הטמפל כולה עשויה אבן טרוורטין טבעית, 300 מטר של טרוורטין.

לילית ואני עשינו סיבובי קניות בפנמה סיטי, עיר הבירה, לחפש את הרצפה המושלמת לטמפל.

ראינו אינסוף קטלוגים ודוגמאות, חנויות וספקים, ובאחד המקומות בדרך לשירותים במדרגות, הייתה תמונה על הקיר, כמו מודעת פרסומת של איזה מסעדה שתפסה לי את העין, אני מסתכל מקרוב, ואומר ללילית - זה זה!

הסתכלנו על אריחי אבן טרוורטין טבעיים שפשוט הרגישו דרך התמונה כבר שזה הדבר שאנחנו רוצים שם.

אמיתי, אבן, אנרגיה וזכרונות בתוך חומר שמחפשים טמפל לתקשר את הידע דרכו.

אחרי בירור קצר לילית מבינה שאין במלאי במדינה שום דבר כזה, פנמה היא מדינה שמה שרואים בתצוגה - זה מה יש, ויותר מזה גם אם זה נראה משומש זה באותו מחיר.

אבל אין גם מתצוגה, ואם רוצים זה לעשות הזמנה מטורקיה ישירות מהספק, לאחר בירורים של כשבוע נאמר שזה אומר להמתין כחודשיים להספקה.

חודשים בזמני פנמה זה יכול להיות הכל. אז חודשיים זה במקרה הטוב כמובן, כי קוביד אז הכל יותר מיוחד מבדרך כלל, וחודשיים זה ה-בדרך כלל.

מרגע אישור ההזמנה והתשלום עברו כחמישה חודשים עד שהגיע המכולה לפנמה.

למכס.

משם היה עוד איזה רגע אפשר לומר בלשון עדינה.

כל זה בתקווה גדולה שלא נשברו אריחים, יש אקסטרה כמובן במלאי, אבל אם נשברו זה בעיה, זה לא שאפשר להזמין מעכשיו לעכשיו במקרה שחסר.

ואז בשעה טובה אחרי גלגולים ועולמות, כשזה הגיע לפנמה, צריך להביא את המכולה עם משאית לטמפל, מרחק של 8 שעות נסיעה למשאית.

כשבחלק האחרון של המסע שלה בדרך מהכביש עד לטמפל היא צריכה לעלות במעלה הגבעות, בשביל לא סלול שיותר מיועד לג'יפ טוב או לאופנוע שטח ולא למשאית עם אריחים עדינים שוכבים אחד על השני שכל קפיצה קטנה מפרקת את כל המלאי.

מה עושים?

פתרון פנמני:

לבנות את השביל, וזה שביל של כ2 קילומטרים במעלה הגבעה דרך השדות והעצים, שביל שטח, שהגשמים מפרקים כל ניסיון נואש של התיקון שלו ברגע.

מה שצריך לעשות עכשיו זה למלא את כל הבורות באדמה מעורבבת עם אבנים בעזרת טרקטורים, וליישר הכל עם מחבש ולדאוג שזה יהיה ישר כשהמשאית מגיעה, ולא בהפרש גדול מידי של זמן, אחרת הגשמים יפרקו את כל השביל שוב, וזה קורה מאוד מהר.

וכן, כל זה רק בשביל להביא את האריחים לרצפת הטמפל.

הכל מורכב, וכל בורג פשוטו כמשמעו הופך לפרויקט לוגיסטי מורכב שלא ניתן לצפות מראש.

כל תנועה הכי קטנה הופכת למסע בפני עצמו, יצירת מומנטום ואינרציה כמו בפרויקט רגיל פשוט לא מתאפשרים.

חוויתי המון תחושת תסכול, המון תחושת חוסר אונים.

וכמובן שגם זה הוא חלק מהמסע של הבניה והמפגש עם הסנטר הפנימי.

הכלה, קבלה, שחרור הציפייה, שלווה פנימית, אנרגיה נקבית והמון שיעורים במסווה של אתגרים ובעיות לא צפויות.

אם יש משהו שהיום אני יכול להגיד שהיה שם שהוביל את התהליך הזה ושמר על איזשהו איזון שמאפשר לראות מעבר לדפוסים שעולים בדרך המכשולים, זהו הסינכרון.

התזמון והסינכרון של כל הדברים הוא כל כך קוסמי ופשוט ממוטט את ההיגיון וכל מה שלמדתי בחיי.

הקסם והניסים שעוטפים את החיים כאשר לא מפריעים להם עם עצמנו.

פשוט לא נתפס.

כל מכשול היה רווי בקסמים, ובכל פעם שמשחררים, הקסם נגלה ומגלים את יופי האתגר שרק לפני רגע נקרא מכשול.

כאילו החיים הם קסם רצוף ואני רק מפריע עם הדפוסים שלי לדברים לקרות. סוג של תחושה שכדי שהקסם יקרה לא צריך לעשות כלום, חוץ מלהפסיק להפריע לו להיות מה שהוא.

התכונה הזאת של המציאות שאנחנו חיים בה התחילה להתגלות יותר ויותר ככל שהתקדם המסע וככל שהכל נהיה יותר ויותר אינטנסיבי, הייתה התכונה שהשאירה אותי במסע ובידיעה עמוקה של השליחות של מה שאני עושה כאן.

הקסם וחוסר ההיגיון שהקביל אותו, היו השביל שבו פסעתי בבניית הסנטר וחזרה לסנטר הפנימי.

הקסם הזה נגלה בצורה מאוד מיוחדת, יפה, ברורה ולא משתמעת לשתי פנים כבר מהיום הראשון;

אני יושב במעלה הגבעה וקולט שרק לפני שבועיים קיפלתי בית, פירקתי זוגיות, והייתי בישראל במקום הכי דחוס בעולם אנרגטית בשיא הסגר, מרגיש שקפצתי דרך דלת שנסגרת עלי בזמן שאני רץ וקופץ דרך החריץ האחרון שנותר לפני שהיא נטרקת ואני נשאר בתוכה לנצח.

והנה אני ביום הראשון שהגעתי לגבעה אחרי ארוחת צהרים עם כמה חברים, ישבתי במרפסת של הקבניה של לילית, מסתכל על הנוף העוצר נשימה והאינסופי שמקיף אותי, עדין בהלם מהתפנית המהפכנית ומגן העדן שאני נמצא בו עכשיו.

איזה קונטרסט.

לפתע מגיע בז ומתיישב על גזע עץ כרות כ4 מטר ממני.

אני מסתכל עליו והוא עלי.

דממה.

האינסטינקט הראשוני שלי, לתת לו אוכל.

בכל פעם שאני פוגש חייה האינסטינקט הראשוני שלי זה להאכיל אותה.

היו שאריות אורז בצלחת אז לקחתי מה שהיה וזרקתי לכיוון הבז לדשא מעבר למרפסת שבגובה כמטר מעל האדמה.

להפתעתי הבז לא עף וברח מהתנועה ואפילו ירד מהגזע לקרקע ואכל את מה שזרקתי.

הרגשתי כאילו אנחנו מכירים כבר תקופה ארוכה ואני פשוט לא זוכר.

מה שכן הרגשתי שזאת נקבה, לא יודע למה אפילו, משהו באנרגיה שלה הרגיש מאוד נקבי.

לילית יצאה החוצה והתלהבה מהבז כמוני, אנחנו ממש אוהבים שחיות מתקרבות ומגיעות לאיזור הטמפל.

סיימנו וקיפלנו את הכל וכולם ירדו לחוף..

התארגנתי עם עצמי, כנראה עישנתי או משהו, הייתי סמוקר, נהגתי לעשות את זה המון באותה תקופה אז כנראה זה קורה תוך כדי ובין לבין כל הסיפורים.

אחרי התארגנות עליתי על הטוסטוס שהשכרתי כדי להתחיל בנסיעה לכיוון החוף לפני שמחשיך כי כשמחשיך זה חושך מצריים ואני לא מכיר עוד את השבילים והכביש בביטחון כדי לנסוע בלילות.

אני עולה על הטוסטוס, ואני רואה את הבז מגיע לעץ ליד איפה שהטוסטוס עומד.

אני חושב לעצמי, וואו איזה צירוף מקרים שגם כאן אנחנו נפגשים.

אני מתחיל בנסיעה ואחרי כמאה מטרים אני רואה את הבז עף מעלי ומתיישב על עץ כ100 מטר מלפני.

אני חושב וואי איזה מתיקות, יש סיכוי שהיא עפה איתי?

אני ממשיך בנסיעה והבז עף מעלי ומתיישב כמאה מטר מקדימה שוב.

הבזה מלווה אותי בנסיעה במורד הגבעה!!

אני בהתרגשות של ילדה עם קוקיות שקיבלה חבילת סוכריות כשהייתה עצובה.

אני בהלם שזה מה שקורה עכשיו.

וזה נמשך עד חצי הדרך לכיוון החוף, על הכביש שאחרי השביל גם, כמה קילומטרים טובים!

זה היה סימן הקסם הברור הראשון!

לא יכולתי להתכחש שיש כאן חיבור שחוצה את גבולות ההיגיון שלי.

קראתי לה ג'וי.

ג'וי על שם היישויות שאותם לילית מתקשרת, שהובילו אותה וגם אותי למסע של בניית הטמפל.

באחד המסעות, עוד לפני שהגעתי לפנמה והרבה לפני שלילית הציע לי לבוא לפגישה וסיפרה לי על הבניה של הטמפל, עמדתי ודיברתי עם בעלה לשעבר.

דיברנו על כל מיני דברים, ובין לבין הוא תהה בקול.. "מעניין איך היית מצייר אותי"..

זה הוביל גם לשיחה שבמהלכה הוא שאל אותי כבדרך אגב, האם אני מכיר את ג'וי?

כמובן שלא היה לי מושג על מה הוא מדבר.

ואז הוא סיפר שיש את ג'וי, ושיש ספר שלה, ושאולי יהיה לי מעניין לקרוא אותו.

נכון לאותה תקופת זמן, אני וספרים היינו די רחוקים. ובכל זאת משהו הרגיש לי שאני ממש רוצה לקרוא את הדבר שהוא הרגע הזכיר. מן ידיעה פנימית שזה מידע שאני רוצה גישה אליו.

לא עבר הרבה זמן מהמפגש הזה, והגעתי הביתה וראיתי משהו מונח על השולחן בין הדברים, מן ספר עם כריכה לבנה שלא כתוב עליו כלום.

באותו רגע ידעתי.

ידעתי שזה הספר, בלי לדעת שום דבר על הספר או לזכור שדיברנו על זה אז בשיחה או לדעת שהוא אמור להיות כאן. פשוט שלחתי ישר את היד בידיעה מוחלטת שזה הספר של ג'וי.

הרמתי אותו והפכתי לראות מה יש בצד השני, ואכן זה מה שזה היה.

ג'וי!

זהו ספר שנכתב ויצא לאור בשנת 2006 על ידי בעלה לשעבר של לילית, כשהוא היה מגיע למפגשים עם לילית והיא הייתה מתקשרת לו את הישויות האלה, הספר בנוי בצורת שאלות ותשובות. כשבצבע אחד של הטקסט יש את השאלות שלו ובצבע השני את התשובות של ג'וי לשאלות.

כמובן שאני כידוע בחוסר סבלנות וברגע הזה גם מפוצץ מסקרנות התחלתי לקרוא את הספר.

ריתק אותי המידע שג'וי מעבירים.

ג'וי הן ישויות שמציגות את עצמן ברבים, למרות שהן לא בדיוק הם או זכר או נקבה, כי הם לא פיזיים כמונו, ולכן המושגים האלה לא תקפים במימד שלהם.

המידע שלהם הוא אוניברסלי ושל ישויות מפותחות מאוד, אם הייתי מכנה אותם באיזושהי דרך למילים ולהבנה מסויימת של מי הם מהפרספקטיבה שלי שכותב את זה היום, אז הייתי אומר שזה מידע שמגיע מהאני העליון שלנו.

מהאני שהוא נמצא בחלק שמגשר אותנו לנשמה שלנו, החלק שהוא על הגבול בין הפיזי ללא פיזי, המגשר שהוא אנחנו אבל מפרספקטיבה של מי שצופה מלמעלה ורואה פרספקטיבה יותר רחבה עם כל המידע וללא השיכחה.

אז אם אני - כשאני בימים הכי מחוברים שלי חווה את המידע והחיבור הזה לג'וי דרך תחושות, השראה ודימיון,

• אז ללילית יש גישה ישירה פלוס תרגום מובנה לעברית.

• 
  
  

החיבור שלי לג'וי היה ועד היום מתאפיין באישור מאוד פשוט, זרמים וצמרמורות בגוף.

כאשר אני רוצה להוציא משהו לפועל, בצורת מילים או מעשים וביטוי פיזי, וזה מסונכרן עם האמת ועם החלק הגבוה של התודעה, זה מתבטא בצורת צמרמורת חזקה בגוף "שמאשרת" את הכיוון.

קראתי לחוויה הזאת - להיות מאושר :) תרתי משמע.

באותה תקופה לילית שאלה אותי כבדרך אגב, כמו תמיד, האם אני כותב.

"כמובן שלא", עניתי.

והיא המליצה לי לכתוב, לכתוב לא כדי שזה יהיה משהו שמישהו יקרא, אלא פשוט תכתוב.

"אל תקרא את זה אפילו בעצמך" היא אמרה.

שאני לא אנסה משהו שלילית תמליץ לי עליו? היא רואה אותי כמו שלא ידעתי לראות את עצמי, ברור שאנסה.

דבר ראשון שקרה קצת אחרי שהתחלתי את המסע החדש שנקרא עכשיו כתיבה, זה שראיתי בצורה מאוד ברורה איך אני חושב ואיך אני מדבר עם עצמי.

אפשר לומר שזה לא הרשים אותי במיוחד בלשון המעטה.

זה ממש זיעזע אותי בלשון כנה.

הבנתי שזה פטפטת חסרת מבנה וחסרת כנות ואהבה עצמית ושהשיח הפנימי שלי שהיה רץ שם לאורך כל השנים גם כשחשבתי שהוא מסודר ומועיל, היה בנוי משפה על גבול הג'יבריש עם מילים שאפשר לחלוטין להוציא משם. ולוקה בחסר במילים עשירות ועמוקות שמעבירות ומרחיבות את חוויית המשתמש.

אז כן, אפשר לומר שהמתנה הראשונה שקיבלתי במודע מהכתיבה זה את היכולת לסדר מחדש את הדרך שבה אני חושב ומדבר עם עצמי.

וזה אולי נשמע כמו שינוי קטן אך הוא היה כזה שמשנה את כל מה שיקרה בחיי.

דבר שני שקרה דרך הכתיבה זה שהתאפשר לי לבטא בחופשיות ובלי להתנצל אפילו לא לעצמי את מה שאני חווה ואת הדרך שהייתי רוצה להוציא את זה החוצה, זה הפך לפרויקט הסודי סוג של.. יותר סודי מציורי מגירה, שאין לי כאלה כמעט בכל במהלך חיי.

ואז הכרתי המון רבדים של מה שקורה דרך כתיבה כזאת חופשית וללא מבנה או חוקים מוגדרים מראש, הרגשתי באיזשהו שלב עמוק אל תוך ההרגל הזה שאני יושב בשיחה עם עצמי.

נוצר פיצול ממש מוחשי של שיח בתוך הכתיבה.

אפילו היה לזה דימיון מחובר שאני יושב עם עצמי שיושב לידי על כורסא נוספת ואנחנו מדברים בצורה הכי פתוחה אחד עם השני, בכנות, חמלה, חופש מוחלט וללא כל שיפוט על מה שנאמר, וכל זה תוך כדי היכרות עמוקה של כל הסודות אחד של השני, בידיעה מוחלטת שאין מה להסתיר או לשנות כי השני יודע הכל.

וכן, כמובן שהשיח היה מלא בהומור שחור ועטוף בציניות כמו שאני אוהב, עכשיו כשאין מי שישפוט או יעלב מזה

כמה חופש!

כתבתי אחרי טקסים, כתבתי כשהרגשתי יותר מידי, כתבתי מחשבות שמעולם לא הקשבתי להן, כתבתי על רגשות שניסיתי לא לשתף עם העולם.

וכתבתי גם המון שטויות, שזה הממתק שהפך את החוויה למבדרת וקלילה ובעיקר חברית כלפי הילד שבתוכי.

מה שאני יודע היום בוודאות זה שהכתיבה החופשית הזאת גרמה לי להתאהב במילה, בשפה, במיוחד בעברית, לגלות את העומק שיש בה, וגם למדתי יותר ויותר לתקשר במילים ולא רק "להסתתר" מאחורי היצירות שלי כביטוי שמרגיש נוח.

וזה הוביל לזה שאני כותב שורות אלו ממש.

זה ככל הנראה היה השלב שבו הבנתי משהו, באופן אירוני שכזה - שבילדות וההתבגרות שלי, כאשר אמרו לי שאמנות זה לא מקצוע, גם אם לא התכוונו למה שהבנתי כאן, הם צדקו.

הבנתי שאמנות או יותר נכון להגיד - להיות אמן, זה באמת לא מקצוע. זה דרך של ראיה, זאת הוויה צרופה של פרספקטיבה שעוטפת כל רובד אפשרי בכל מעשה ונשימה בבריאה ובקיום.

הבנתי שאם זה העיסוק שלי, המחשבות שלי, השיח הפנימי שלי, החברויות שלי, הדרך שבה אני שוטף כלים ומנקה את הבית, הדרך שבה אני אוהב, הדרך שבה אני מביע את עצמי ומדבר עם עצמי, מבשל לעצמי, דואג למרחב שבו אני חי, הכל הופך לאקט של אמנות.

בכל תנועה הכי קטנה יש את הפוטנציאל הטבעי של יצירה, בריאה ואינסוף עומק ואהבה.

המשך יבוא…