A story of a center

מאיפה מתחילים לכתוב סיפור כשלא יודעים בדיוק מאיפה הוא התחיל?

הדבר הראשון שעולה לי לספר עליו כשאני חושב על תחילת סיפור הסנטר הוא בדיוק עשור לפני סיום הבנייה וההפעלה שלו.

- אני שוכב על המיטה בחדר שלי בערב רנדומלי סביבות אחרי השקיעה, אחרי שלקחתי אלאסדי.

באותה תקופה זה לא היה משהו מיוחד זה היה די רגיל, רגיל מספיק שאעשה את זה לבד בחדר ביום חול כלשהו.

ובשיאו של הטריפ הזה התחלתי להרגיש פחד, פחד קיומי של ממש. פחד מוות.

הרגשתי שאני עומד למות ממש בעוד רגע..

תחושה של ספירת עשר.. תשע.. שמונה..

עוד רגע וזהו.. גיים אובר.. נגמר.

שבע.. שש.. חמש..

איזה פחד!

וכל מה שעובר לי בראש זה שמה שעובר לי בראש זה לא מה שחשבתי שאמור לעבור לי בראש.. זה לא משפחה, חברים, בת זוג או החיים שחולפים על פניי..

ארבע.. שלוש..

כל מה שמעסיק אותי ברגעים אחרונים יקרים מפז ורוויים בפחד אלה - זה להסתכל סביבי, על הציורים על הקירות, על העבודות יצירה שלי, ולשאול שאלה אחת שהולכת לשנות הכל..

שתיים.. אחת..

האם אני שלם עם מה שאני משאיר אחריי בעולם.

והתשובה שלי היא - ממש לא(!)

מוות.

כשהתעוררתי מהמוות\היתעלפות\לא יודע בכלל מה זה היה.. כל מה שזכרתי זה את השאלה והתשובה החד משמעית לשאלה.

והתשובה הזאת הייתה תחילת המסע הבלתי פוסק שבו אני לא אעצור באדום עד הרגע שבו התשובה שלי לשאלה הזאת תהיה - כן. חד משמעית כן!

באותה תקופה אני עוד קורבן, בטלן, סטלן, עני ומרוט שחי אצל אמא שלו ולא מבין שמה שאני הולך לעשות מרגע זה הולך להיות האתגר הכי גדול שיכולתי לקבל על עצמי, הדרך ללא עצירה של הכרות עצמית ואהבה ללא תנאי, הכרות עם הלוחם שלא מוותר לעולם, עם האדם שהולך להיות השראה לאינספור אמנים ואנשים במסעם הדומה, מושגים שלא היו בלקסיקון שלי אפילו בתת מודע.

אני כן הבנתי משהו שאני התכחשתי אליו עד לאותו רגע.. כל החיים אני מצייר ויוצר, חייתי בסביבה שבה להיות אמן זה פיקציה ואשלייה ולך תמצא לך מקצוע, אתה משכונת פשע מוסד לעבריינים וואנבי בתחילת דרכם, מתחת למעמד הנמוך ביותר, אין לך סיכוי בעולם יא כישלון מהלך.

אבל שם בנקודה הזאת בדיוק גם הבנתי שזה הדבר היחיד שעניין אותי רגע לפני המוות שלי, כשבאותו זמן עוד האמנתי שמוות זה הסוף. הרגע שבו הבנתי מעבר להכחשה של האגו שלי, שבמהות הבסיסית ביותר מאחורי כל הפחדים והתירוצים שהמצאתי לעצמי וקיבלתי שאמרו לי - הבנתי שאני אמן.

הבנתי שאני יוצר. הבנתי שאני לא יכול יותר להתכחש לזה. והצהרתי לעצמי אמת אחת שחרוטה עד היום על ליבי ועל נשמתי - שמאותו רגע לא משנה מה הולך לקרות, איך זה הולך להראות, ומה הולכות להיות ההשלכות של זה, אני אעסוק אך ורק בדבר אחד, אז קראתי לו - אמנות.

מפני שאני מדבר באופן נקודתי על בניית הסנטר של הטמפל, אני לא אכנס אל המסע האינסופי של כל גלגוליי בדרך להפיכת האמן והדרכים המטורפות הלא הגיוניות לפעמים שעברתי במסע המדהים והמורכב הזה שככל הנראה כל אמן יעבור בדרך הייחודית לו - אין דרך אחת ברורה ונכונה לשם זה בטוח, זה בעצם מה שהופך את האמן לאמן, דרך הפרספקטיבה הייחודית שבה מתהווה הסיפור שעוד לא נכתב כשעומדים בפתח המסע ובנשימה עמוקה כלשהי אי שם מחליטים החלטה חוצה כל גבול של הגיון ופחד בתרבות שלנו ופשוט הולכים על זה, ולא עוצרים לעולם.

באיזשהו שלב במסע החיפוש העצמי וההפיכה לאמן, בערך ארבע שנים מהערב ההוא שבו יצאתי למסע, שלב שהוא כן חלק קריטי בסיפור על הסנטר הוא שלב שבו אני מתחיל את מה שעד שהתחלתי את זה קראתי לזה לקעקע, אחרי שהתחלתי לעשות את זה, באותו יום שבו הכנסתי מחט לעור של עצמי, לא קראתי לזה לקעקע יותר, קראתי לזה סשן. מפגש. משהו מקודש וטהור שאני צריך להגן עליו ועוד אין לי מושג אפילו מה זה.

המחט והדיו בעור שלי, מהרגע הראשון שהתחברו, הרגישו כמו משהו עתיק, משהו שכבר ידעתי עליו הכל אבל לא ידעתי כלום, משהו טקסי ולא כל כך אנושי ולא כל כך ברור אם זה בא ממני, אם אפשר לתאר את זה ככה.

הרגשתי שאני מגן עליו אפילו מעצמי כי אני יודע שזה מקודש ואני עוד לא מבין בכלל מה זה.

רק ידעתי שזה לא מה שאני הולך לעשות כמקצוע, או כפרנסה או משהו שאעשה בסטודיו ציבורי כלשהו כמו שחשבתי שאעשה מאז שאני ילד.

מצחיק שבדיעבד אני מבין איך הכל מתחבר ולמה כשהלכתי לסטודיואים לקעקועים כילד ורציתי ללמוד ולהתעסק בזה כולם שלחו אותי במשפט שזה לא בשבילי ושאחפש משהו אחר לעשות.. אלוהות וסינכרון זה משהו שדואג שהכל יקרה בדיוק כמו שצריך, רק שכילד חוויתי את זה כעלבון וכדחייה.. 10 שנים אחרי זה הבנתי שאם הייתה לי דרך לחזור אחורה הייתי הולך לכל אחד מהסטודיואים האלו ומודה להם מעומקי ליבי על שלא הרשו לי "ללכלך" את הדבר שחיבר אותי לעומקים והרבדים שהמחט הביאה אותי אליהם.

הסשנים והחיבורים האינטימיים עם האנשים המשוגעים שהגיעו אלי, הם המסע שלי שאני קורא לו התבגרות.

הסשנים האלה היו מפתיעים בשבילי כי זה הרגיש שעובר דרכי משהו שאני לא בדיוק מחליט עליו. לא ציירתי ציורים שלי, לא החלטנו מראש מה הולך לקרות, לא היו סטנסילים ותוכניות או דיונים.

מגיעים, מכירים, ומתחילים ומה שקורה קורה. חוסר ודאות מוחלט.

למי שמגיע אין תרומה על איפה, מה, איזה גודל ואיך זה יראה, כניעה מוחלטת למסע, שחרור שליטה מוחלט.

עד היום אני מסתכל בהערכה והערצה על כל אחד שהגיע למרחב הזה. באמת שצריך להיות לא שפוי כדי לבוא אלי.

מה שכן ידעתי שכל אחד שמגיע הוא מיוחד ומדוייק באופן לא רגיל. הרגשתי שהגענו מגלגולים של כוכבים שהיו בתקשורת גם אם לא כולם לא מאותו כוכב.

בתחילת הדרך היה שלב שבו כל פעם שנגמר סשן, והאדם הולך, הייתי מתרוקן. מותש. ישן 24 שעות.

לא מבין מה קרה בעצמי.

נכנס לאבל של פרידה מיצירה כאילו לקחו חלק ממני ואני צריך לחיות עם זה.

לא הבנתי מה קורה. פשוט המשכתי עם הסשנים כי הרגשתי שליחות.

הרגשתי שזה כל כך חשוב שלא משנה מה אני חווה זה גם ממלא אותי באותה מידה. כאילו שאני מתמלא והמחיר הוא להתרוקן.

אחרי תקופה הרגשתי שזה טיפה מתאזן, הבנתי שזה לא שלי. הבנתי את הדבר שנקרא לשחרר.

למדתי שהדברים הם לא שלי. הבנתי שמה שקורה בסשן זה לא כי אני שם, זה כי גם אני שם, גם מי שמגיע, ובלי הדואט הזה זה לא מתקיים.

הבנתי שלא רק מי שמגיע צריך לשחרר את השליטה. שאני "רק" כלי בכל המסע הזה, שמאפשר לאנרגיה הזאת לעבור דרך הגוף שלי. גם אני צריך לשחרר את השליטה, לתת למה שרוצה לקרות לקרות.

זה קיצור מטורף בסיפור כי לקח לי כ7 שנים עד שהבנתי את זה באמת. שם ורק שם כשסשן היה נגמר לא הייתי מתרוקן, הרגשתי מלא כמו שהתחלתי אותו. לא נלחמתי בערוץ אלא נתתי לו את המקום ולא שופט אותו בעצמי.

הללויה :) איזה אושר. כמה חופש.

------------

כשמונה שנים מהנקודה הזאת שבה מתתי בחדר, אני עולה ביחד עם בת הזוג שלי באותם ימים, במעלה המעלית בערב של יום רנדומלי, מעלית שהדלתות שלה הולכות להיפתח בסלון הפנטהאוס של אישה שאני רק שומע עליה כבר כמה שנים ושעוד לא פגשתי אבל יודע בתוכי שהגיע הזמן שאנחנו ניפגש והזמן הזה לא יכול להיות יותר מדוייק מעכשיו.

הדלתות נפתחות.

היא עומדת לצד בעלה, שניהם מחכים לנו בצפייה מנומסת לאורחים המגיעים.

אני מסתכל לה בעיניים והיא בשלי.

ברגע זה עוד לא ידעתי באופן מודע, שזהו הרגע. הרגע שבו היא ואני יצאנו למסע אל תוך האינסוף ובחזרה, למסע משותף שבו ניפגוש כל רובד וגרגיר אפשרי וכל זיכרון של חיים וגילגולים קודמים שעברנו, מסע שבו ניגע ברבדים העמוקים ביותר, הרבדים שלא העזנו לדבר עליהם ולא ידענו שאפשר בכלל לחקור. שניגע בדברים שחשבנו שאסור לגעת בהם.

מסע שפירותיו יהדהדו לדורות קדימה ויגעו באינספור אנשים ויהיו לזרע בכוכב הזה שמשנה את החיים מקצה לקצה לאותם אנשים אמיצים, אנשים נועזים, המשוגעים האלה שחושבים לשנות את העולם. ומהפירות שלהם ימשיכו את הדרך כהשראה להבאים שיפגשו בדרכם, כמו שורשים שנפתחים בקפיצות קוואנטיות.

כעבור זמן קצר יחסית מאותו הרגע שבו הצטלבו מבטינו בפתח המעלית, בזמן שאנחנו יושבים ומדברים אל תוך הלילה במרפסת ביתה, היא מסתכל לי בעיניים, ואומרת כבדרך אגב:

"אם תרצה, אני אפתח לך את הלב.."

הסתכלתי עליה, פתחתי את הידיים כמו איזה ג'יזס ועניתי כמעט באופן אוטומטי ולא נשלט "קדימה"

כשבתוך תוכי אני בכלל חושב "על מה היא מדברת האישה הזאת, הלב שלי פתוח לגמרי".

ושבדיעבד רק הבנתי, עד כמה לא ידעתי בכלל מה זה אומר, לב פתוח. עד כמה סגרתי את הלב, עד כמה הגנתי על הילד הזה שנמצא בתוכי, ואיזה כוחות טמונים בילד הזה כשהלב שלו פתוח.

ובעיקר לא הבנתי, מה זה אומר ואיך זה הולך לקרות :)

כמה ימים אחרי המפגש הזה היא סיפרה שבקרוב היא עושה מפגש, טקס, שאני והבת זוג שלי מוזמנים.

באותו זמן שמעתי על טקסים, הוזמנתי לכמה אפילו, טקסים כמו איוואסקה, נשימות, קמבו ועוד גוונים רבים.

כל תרבות הניו אייג' הייתה בהתפתחות בצעדי ענק, כשפרדס חנה, המקום שבו גדלתי, בדיוק הייתה בתחילת הדרך להפוך לדבר הזה שאני לא יודע איך לקרוא לו שהיא היום.

מעולם לא הלכתי לטקסים כי לא הבנתי מה לי ולמעגלים וטקסים ולקטורות וראסטות בכל איבר בגוף ולמה זה כל כך משהו שאני לא נמשך אליו, למרות שמשחקי ומחקרי התודעה תמיד סיקרנו אותי, האמנות שלי עסקה במחקר הזה כמעט בכל יצירה, הייתי עושה תפאורה לפסטיבלים של טראנס, עושה בגדים שפונים לקהל הזה בדיוק, ופסיכונאוט לא קטן סה"כ שהספיק להתפלפ איזה פעם ואפילו "לחזור לעצמו".

ועם כל זאת, האישה הזאת שהזמינה אותי לא הייתה רוחניקית מחוקה עם ראסטות, תלושה מהמציאות ומדברת במילים מנופחות ברוחנית.

הייתה זאת אישה עוצמתית, מטורפת, חזקה, בוגרת, בשלה, אמא לילדים עצמאיים, סבתא לנכדים- מנכ"לית של חברה בין לאומית, מכשפה, אלה, אישה מדוייקת שיודעת גם להיות ילדותית, עם מבט עמוק וחודר שאני יודע שאני אסמוך על כל מה שאקבל מהיד שלה.

ברור שאמרתי כן.

מכיוון שאני מספר על מסע בניית הסנטר, גם כאן לא אכנס לסיפור האינסופי שאוכל לכתוב עליו ספר שלם על הטקס הראשון. הטקס ששובר מגננות, פורם מסיכות, מחטר את תעלות הנשמה, שובר מוסכמות החברה ושבהחלט ירה את יריית הפתיחה של המסע שאפשר לכנותו "לפתוח את הלב".

לאחר שני מפגשים טקסיים שכאלו , שהיו בהפרש של כחצי שנה אחד מהשני, אני והאישה הזאת, שנקרא לה לילית, הרגשנו שיש בינינו חיבור שהוא מעבר לחיבורים המיוחדים שאנחנו חווים במרחבים המיוחדים שאנחנו משחקים בהם.

בשלב הזה זה כבר היה ברור לשנינו, התחלנו להיזכר אחד בשניה. התחלנו להרגיש שזאת לא הפעם הראשונה שאנחנו מתגלגלים במסע משותף, איזושהי אמת שלא ידעתי להאמין שיכולה להתקיים במימד הזה, והנה אני חווה אותה על בשרי.

באותו הזמן בשיא הסגרים של הקוביד, בהרפתקה לא רציונאלית, אני ושותפים בונים ועומלים על בר, מועדון, מקום שאתם אולי מכירים שנקרא היום בבל, שאחרי יום אחד של פתיחה חגיגית נסגר והמתין להוראות ככל המדינה וכולם שוב עמדו בשוק ולא הבינו מה קורה. מה שנקרא, סגר עד להודעה חדשה.

אחרי אחד הטקסים לילית אמרה לי שהיא רוצה לבוא אלי לסשן.

להתקעקע, או מה שזה לא יהיה שאתה עושה שם..

היא לא ראתה עבודות שלי כאמן, היא לא באמת יודעת מה זה אומר אבל היא בהחלט יודעת דבר או שניים על אינטואיציה ועל החיבור שיש בינינו.

אמרנו שנעשה "ברטר" - נתחיל ממפגש אחד על אחד שבו היא עושה את קסמיה, ושבוע לאחר מכן ניפגש למפגש נוסף של אחד על אחד ואני אעשה את קסמיי.

לאחר כשלושה חודשים נפגשנו וכך היה.

השבוע הזה, שידענו בתוכנו שהוא הולך לשנות לשנינו את החיים בצורה חד כיוונית ושלשנינו אין באמת דרך לדעת לאן. מה שכן ידענו זה שהיה זה מסע בלתי נמנע.

זה היה סשן של שבוע.

שבוע שהדבר הזה שקראו לו עדין רוס פלזמה, התחיל להבין שהוא בתוך דמות שכבר לא מתאימה לו בדיוק, שבניתי תדמית שאני לא יכול יותר להחזיק וזה הזמן שהכל מתחיל להתפורר גם אם זה חסר כל הגיון, ואין לי מושג כבר מה זה הדבר הזה שאני מקיים בחיי.

אז לילית סיפרה לי שהיא בונה מקדש בפנמה.

היא אמרה שאם בא לי, שאגיע לפגוש אותה בפנמה.

פגישה בלי התחייבויות ובלי לדעת מה בדיוק יקרה, "תבוא תרגיש, נרגיש וניראה אם ומה בא לנו.

אם בא לך, תבוא. אם לא, לא."

וכאן אני מוצא את עצמי מקבל החלטות דרמתיות ולא הגיוניות כל כך - לסיים את הזוגיות, לעזוב באמצע איזה 4 פרוייקטים שאני עובד עליהם, לעזוב את המועדון שהרגע נפתח שעבדנו עליו חודשים, את הבית שהרגע סיימנו לשפץ עם זוגיות שמכוונת למשפחתיות וילדים, מקפל הכל למכולה, אורז מזוודה בחוסר הגיון, בזמן שהמוח שלי שואל אותי מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה והגוף שלי פשוט ממשיך לעשות כי הנשמה שלי מושכת אותי בכוח לא נורמלי לנסוע עכשיו לפנמה. איפה זה פאקינג פנמה ומה אני חושב שאני עושה.

והנה, כחודש לאחר מכן, אני מוצא את עצמי בפנמה.

פ א ק י נ ג פנמה!

צד שני של העולם - ליטרלי.

מתאהב בחוויה עם כל יום שעובר.. מגיע למקום שבו לוקח זמן לנחות ולהבין שזה באמת מה שקורה.

אחרי כשבוע שאני בפנמה, אני מגיע לאתר הבניה של הטמפל.

עוד לא מבין מה קורה, רואה שלד בהתהוות של מה שבאותו רגע נראה כמו ווילה מטורפת על גבעה מוקפת בירוק אינסופי ונוף שמחסיר דופק.

אני מתאכסן באחת הקבניות שמסביב לטמפל וכולם נעלמים.

מוצא את עצמי לבד על הגבעה ואין כלב ברדיוס של לא יודע כמה.

לילית הייתה עם בעלה בפלאיה ונאו, חוף גולשים שנמצא כרבע שעה נסיעה משם שהפך למפורסם מאז וככל הנראה כבר שמעתם עליו.

אני מסתובב על הגבעה, הולך לראות את הפרוייקט ולהרגיש מה זה אומר..

מה אני עושה כאן?

מתי הפגישה?

לאן כל זה מוביל?

לא הספקתי אפילו לשאול את השאלות האלה ואני כבר שם בשיא המסע.

אני זוכר את הרגעים שבהם אני מסתובב מסביב בשטח, פוגש את העצים, נכנס בין השיחים עולה ויורד בגבעות, מסתכל על המבנה המתהווה מכל הזויות והמרחקים, מנסה להרגיש מה קורה פה, איך אני מתחבר לזה, אם בכלל.

עושה סיבוב בכל איזור אפשרי מסביב לטמפל רק לא דורך עדין בתוך המתחם בניה עצמו, כאילו זה עוד לא מוכן לקבל אותי ויש עוד רגע קטן עד שנהיה מוכנים, כמו היכרות מתביישת של שתי ישויות מודעות למפגש שמתקיים.

זה הרגעים שבהם אני מרגיש בנוכחות נוספת, מבין שאני לא כל כך לבד, ושהטמפל הזה שהיה נראה כמו מבנה עד לפני רגע, בוחן ומסתכל עלי בדיוק כמו שאני מסתכל עליו.

כעבור שעתיים של טיזינג וסיבובי הסתכלות והתרגלות לנוכחות אחד של השני, אני מרגיש מוכנות למפגש יותר אינטימי ופיזי, אני מתחיל לעלות במעלה הגבעה אל הטמפל בהתרגשות של ילד קטן שפוגש את ההורים אחרי שלא ראה אותם יותר מידי זמן.

אני דורך במשטח שעליו עומד הטמפל, ונכנס לאיזור החלל המרכזי, החלל שבו עתידים להתקיים איסוף מפגשים מעוררי השראה של לב אל לב, מפגשים עם השדים והצללים, מפגשים עם כל גווני החוויות שבין הפחד והאהבה.

כשאני נכנס לאזור שבו הולך להיות הסנטר, הלב של המקדש, אני שומע שאלה:

"האם אתה מוכן?"

ואני, הילד הבטוח בעצמו בצורה מעוררת גיחוך עונה בחצי חיוך של התנשאות:

"ברור. נולדתי מוכן!"

זה גם הרגע שהבנתי בבירור, שאני לא מדבר עם עצמי, ואני לא נמצא במבנה, שיש עוד ישות שאני מתחיל לתקשר איתה בצורה מילולית ברורה לחלוטין.

הבנתי שאני בסשן.

סשן ראשון מסוגו, סשן עם ישות לא אנושית.

הסשן שכל הסשנים שלפניו הכינו אותי לבגרות הנדרשת כדי להתחיל את המסע של בניית המרכז.

מה שלא ידעתי זה שהמרכז שאני בונה כאן, הוא אותו המרכז שאני בונה בתוכי שעוד לא פגשתי או ידעתי שקיים, אך את זה אני עתיד לגלות בעוד זמן קצר יחסית, זמן שהרגיש במימד שאני ריחפתי בו באיזור ה2000 שנות התנסות.

אולי מיותר לציין שהרגע שבו עניתי שברור שאני מוכן, זה שניה לפני שהבנתי כמה לא הייתי מוכן, או מה זה בכלל אומר ולמה מתכוננים כאן.

אבל הייתי מוכן, מוכן להיות לא מוכן גם. מהבחינה הזאת לגמרי הייתי מוכן. :)

עברתי לילות מאתגרים, חוויה של פרידה, נטישה, עזיבה ללא הגיון, מרחק עצום מהבית במקום לא מוכר, לבד בתוך מקום שעוד אין לי את עצמי ואני חווה בדידות. תקופה שבה אני מעשן הכל מהכל ובורח מעצמי בכל דרך אפשרית, רק לא לפגוש רגע את עצמי. עשיתי את זה רוב חיי, לא כל כך במודע.

מה שהאיזור שבו נבנה הטמפל ממש טוב בו הוא להפגיש את עצמך עם עצמך, לילית ציינה את זה וזה הדהד לי בראש.

היא אמרה שיש כאן נטייה כזאת, ושזה כמו מבחן קטן למי שמגיע, אתה פוגש את עצמך ועומד בפני בחירה, להישאר ולהתמודד עם מה שפוגשים או לברוח.

באותו הזמן כאחד ששורף גשרים, אניות וכל מה שאפשר לשרוף כדי לא ללכת אחורה, ידעתי שאני אפגוש את עצמי ושלא משנה מה, אני לא אברח יותר. זה השלב שבו אני לומד לגלות ונזכר שלא משנה לאן ברחתי בחיי ולאיזה חור נידח נסעתי, לא מצאתי את השלווה שחשבתי שתגיע, הבנתי שלא משנה איפה אלך, עצמי מגיע איתי.

אז אם כבר לפגוש את עצמי, אז במקום הכי יפה בעולם, במקום כל כך נידח שאפילו הקוביד לא שמע עליו.

כשלושה שבועות לאחר ההגעה והמפגש עם הטמפל, וחוויות מכל הגוונים במפגשים עם הקהילה המקומית, המפגש עם השפה הספרדית שהייתה זרה לי לחלוטין, היכרות עם אנשים חדשים, מקומות חדשים, טבע עוצר נשימה, הגיע סגר של קוביד גם לפלאיה ונאו, והתארחתי לשלושה ימים בבית שבו היו לילית ובעלה. שם הגיע גם הרגע שבו הרגשתי מוכן לסקיצה של הסנטר של הטמפל.

התחלתי לצייר לתוך הלילה את הבסיס של מה שיהיה הסנטר.

כשסיימתי לצייר את הסקיצה זה הרגיש לי מאוד נכון ובכיוון אבל לא מדוייק לחלוטין. כשהסתכלתי על הסקיצה היא ישבה בתוך מעויין ובחלקים ממנו הופיעו סקריפטים שהיו ניראים כמו הכתבים החייזריים שאני מוצא על אנשים שמגיעים לסשן.

רק שכאן משום מה זה הרגיש לי לא במקום, הרגיש לא שייך, הרגיש שזה מגיע מהאגו שלי.

כמו בכל סשן גם בסשן הזה, אין לי איך לטעות, זה לא עניין של הראש או הטעם האישי שלי, ואני עובד בעיקר עם האינטואיציה, ואם זה לא מתיישב, זה לא משנה אם אני אוהב את זה ברמה העיצובית ואם זה נראה לי מושלם, כשזה לא זה, אני מרגיש שזה לא זה.

אני יכול להרגיש מתי שזה הכיוון, כשזה בדיוק מה שצריך להיות שם אבל לא בדיוק מה שאני מרגיש כשזה זה.

הראיתי את זה ללילית ובעלה וגם אמרתי להם מה אני מרגיש לגבי זה ושזה עוד לא שם לגמרי, אבל זה לגמרי הכיוון. ממקום של שיתוף.

בעלה של לילית לא כל כך הבין את החיבור שלי ושל לילית או הצליח בדיוק לקבל את הדרך שבה אנחנו רואים את הדברים באותה העת. שנינו מרחפים ומדברים חייזרית שרק שנינו מבינים.

הכל במושגים מופשטים ללא קרקע לקוחים מעולם המיסטיקה והמטאפיזיקה.

הכל דרך תחושה ואינטואיציה.

הכל בתדר שרק סינכרון קוסמי וצמרמורות מאשרים כאמת.

כל זה קורה ועדין לא הייתה "הפגישה" שבשבילה הגעתי בכלל.

כמה ימים אחרי, בזמן שאני מסתובב לי ברחבי הגבעה, אני רואה סירטון, כביכול רנדומלי לחלוטין.

סרטון שבו אישה בפינלנד או איזשהו מקום מהקוטב הצפוני, שממש מזכיר לי את הטיול שלי לקוטב הצפוני במרדף אחרי הזוהר הצפוני על אופנועי שלג..

ראיתי שם תופעת טבע בגרסה הלייט של מה שאני רואה בסרטון.

האישה נפעמת ממערכת קשתות בכל רחבי השמים, ומצלמת בתדהמה מסביבה ב 360 מעלות ולא מפסיקה להיגנב כמה התופעה מיוחדת ועוצרת את הנשימה. כמה הכל מחובר והכל קסום.

מעולם לא ראיתי משהו שנראה ככה ומעולם גם לא ראיתי משהו כזה עד היום מאז שראיתי את הסרטון.

מה שכן, הרגשתי.

הרגשתי את הצמרמורת דרך כל עמוד השדרה והרגשתי חיבור בין מה שאני רואה לבין מה שאני הולך להניח במרכז הטמפל.

שמרתי את הסרטון, ובערב החלטתי לנסות ולפענח איך זה יכול להיראות בדו מימד, אם הייתי האישה שעומדת במרכז התופעה שמתפרסת על כל השמים. ראיתי את הסרטון איסוף פעמים ועוצר בכל פריים בזמן שאני מצייר על דף נייר את התופעה בדו מימד.

כשסיימתי הסתכלתי על זה וזה נראה כל כך מיוחד חייזרי מרשים ומרגש, ובו זמנית שזה מרגיש לי מאוד מוכר.

פתאום עלה בי הדחף לקחת את זה ולהוסיף את זה לסקיצה שכבר עשיתי למרכז של הטמפל.. לראות איך זה יכול להשתלב.

כשהבאתי את האייפד, איפה שציירתי את הסקיצה הראשונה, והדלקתי את המסך בזמן שאני מחזיק את דף הנייר לידו, קלטתי שהם מאוד דומים. דומים באופן מלחיץ ולא הגיוני.

הנחתי את הדף על המסך ולא האמנתי למה שאני רואה.

זה בדיוק אותו מבנה של המרכז, רק נשאר להוריד את המעויין המקיף הכל ואת הסקריפטים שהרגישו לא שייכים לפני.

אני מסתכל על זה ומצטמרר בכל גופי.

זה מהסינכרונים הלא הגיוניים האלה שכאשר הם קורים, במיוחד כשהם מלווים בצמרמורות לאורך עמוד השדרה אתה יכול לדעת בוודאות מוחלטת שזה זה. זאת התחושה שחיפשתי.

רגע שבו אני מוצף בדמעות של התרגשות.

אני מתיישב ומסדר את הסקיצה לדיוק המושלם שלה.

יש לנו את זה!

מגיע רגע הפגישה.

חודש לאחר שהגעתי - לילית, בעלה ואני נכנסים שלושתינו לבריכה הקטנה במעלה הגבעה ביום שמשי וקסום מרימים כוסית, מחליטים על השתלשלות האירועים ויוצאים לדרך.

מתחיל המסע של בניית המקדש.

כאשר הגעתי לפנמה פגשתי את הקבלן שבנה את המבנה ועוד כמה קבלנים ברחבי האזור. אנשים שבאו מהתחום בארה"ב וישראל ואיפה לא. וכולם כאחד הבהירו שכל מה שאני יודע אני יכול לשכוח, בפנמה הכל אחרת. כל מה שאתה חושב שיש כאן, אין כאן.

כל חומר ואלמנט שתצטרך, כנראה תצטרך להזמין מחו"ל.

אני בגאווה שלי כמובן לא הקשבתי לכלום וזלזלתי מה שאמרו כי כמוהם שמעתי גם אחרים, אנשים שרואים בעיות וחסרי יצירתיות ולא יודעים באמת לבנות.. יודעים בעיקר לדבר.

כשהראתי את הסקיצה שלי לאותם אנשים מוכשרים שבנו שם אינספור מבנים במגוון שיטות הם אמרו שאולי כדאי לך לרדת מהעץ שאתה מטפס עליו כי אין שום סיכוי בעולם שהדבר שאתה מראה לנו יקרה בפנמה, במיוחד לא אתה, ללא שום ידע בעבודה עם אבן או עבודה בפנמה בכללי. אתה חי בסרט.

באותם רגעים זה מזכיר לי תמיד את מה שאמרו לי כל הילדות, אמנות זה לא מקצוע, לך תחפש משהו שתוכל לעשות. היו לזה אותם הטונים. וכשאני שומע שאני לא יכול לעשות משהו, לרוב אני אעשה אותו פעמיים ואצלם תמונות תוך כדי.

כל פעם שאשמע את המשפטים האלה אני רק מקבל פי אלף יותר מוטיבציה לעשות את מה שאני מרגיש ורואה שצריך לקרות. את החזון כבר ראיתי, גם אם האנשים שיש להם חלק בדבר הזה לא רואים את מה שאני רואה. ראיתי את הטמפל הזה משרת את האנושות גם בעוד 300 שנים מאותה נקודה. ראיתי איך העבודה הזאת שאנחנו עושים עכשיו משנה את כל התנועה של הפלנטה במצבה העגום ביותר לתוך אהבה ויופי שלא היה אפשר בכלל להאמין שאפשרי.

וזה בפני עצמו כמשימה הרגיש כמו השליחות הכי חשובה, המשימה שבשבילה הגעתי לחיים כאן.

ולא משנה מה מישהו יגיד, יחשוב או יעשה, אני יודע בדיוק מה צריך לקרות ואיך, אז שכל הסאחים חסרי התחושה שרודפים אחרי הצלחות רגעיות ומכורים למה יחשבו עליהם, ילכו לאלף קיבינימט.

כאן בונים טמפל.

התמלאתי בכעס, על האנושות, על האנשים חסרי התקווה, על עצמי שתמיד אני מקשיב ומקטין את עצמי בשביל אותם אנשים כדי להתאים את עצמי למינימום שהם חיים בו.

היום אני יכול להגיד שאמנים אלו האנשים שפורצים את הדרך, אמנים בכל התחומים. אנשים רגישים, שמקדישים את הנשמה שלהם למסע הכי אינטימי ואותנטי.

אמנים שרוצים לשפר את העולם לפי מבטם, וכל מה שהסביבה מנסה זה להקטין ולמסגר אותם לתוך עוד שבלונה ריקה חסרת תוכן של אשליית הביטחון המזוייף שכולם רודפים אחריו.

האמנות היא בלא נודע, בתעוזה, בחופש להרגיש, ליצור ולייצר משהו שעוד לא קרה. זה הוא אלוהים שמתגלה דרך האדם בעוד דרך שבה הוא רוצה לגלות מי הוא יכול להיות.

לא עוד תבנית שחוזרת על עצמה בשביל תחושת ביטחון. הביטחון הוא הכלא הכי גדול שהמציאו בכדור הארץ.

תחושת הביטחון היא הכלא שהאנושות בוחרת בו בכל יום ויום שבו הם קמים לעבודה שהם שונאים.

תחושת הביטחון היא הכלא שנמצא בזוגיות רעילה שאנחנו לא מוכנים לשחרר כי אנחנו לא מאמינים שקיים משהו אחר ולא מעזים אפילו לבדוק כדי לא להרגיש רגע לבד.

בעוד שאני זועם וכועס, החלטתי ללכת לטמפל רגע.. אני קם והולך לקחת את הנעליים. מכניס את הרגל לנעל, ובום! דפיקה של פטיש על האצבעות של הרגל. אני בהלם לא מבין מה קרה עכשיו.

אני מסתכל לתוך הנעל ולא רואה כלום.

אני מתיישב ונושם רגע את הפצצה שקיבלתי ברגל מלא יודע מה.

מוריד את הגרב, מסתכל על הרגל ולא רואה כלום, רק כאב של מסמר בתוך הרגל.

מסתכל שוב לתוך הנעל מנער אותה חזק, דופק על הרצפה ונופל ממנה עקרב.

אם עד לאותה נקודה זה לא היה לי ברור אז עכשיו הבנתי, אל הטמפל אני לא מגיע כועס.

המשך יבוא..